ירושלמי- הסיבה והטעם לברכות

בתחילת פרק שישי במסכת ברכות עוסקים בתלמודים בשורש ברכות האכילה, בהלכה ובאגדה.

בהלכה - לומדים מהכתוב "והיה כל פריו קדש הלולים לה'", שיש להלל את ה' כשאוכלים מפירותיו.

ובאגדה - כל האוכל בלא ברכה מעל. וכן - כיצד מותר לאכול פירות, הרי "לה' הארץ ומלואה".

יש כמה הבדלים בין התלמודים בסוגיא. נעסוק בהבדל ביניהם בסדר הסוגיא.

בבבלי הסוגיא מתחילה בבירור המקור להלכה שיש לברך על המאכלים:
"מנא הני מילי? דתנו רבנן 'קדש הלולים לה'' - מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. מכאן אמר רבי עקיבא אסור

צילום: freepik

לאדם שיטעום כלום קודם שיברך."

אחר כך דוחים בבבלי את הלימוד מכתוב זה, כיון שאי אפשר ללמוד ממנו על ברכות כל המאכלים, והמסקנה היא שהמקור הוא מסברא:

"אלא סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה."

אחרי בירור זה עוברים לדברי אגדה על חשיבות הברכות. מסיימים את האגדות בדרשת רבי לוי, שהיה מחכמי האגדה המפורסמים:
"רבי לוי רמי: כתיב 'לה' הארץ ומלואה' וכתיב 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'? לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה."

סיום הסוגיא בבבלי הוא מעין פתיחתה בירושלמי - ביאור הכתוב "לה' הארץ ומלואה", וסיום הסוגיא בירושלמי הוא מעין פתיחתה בבבלי - לימוד מקור החיוב לברך מ'קדש הלולים'.

בירושלמי פותחים כך:
"כתיב 'לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה' - הנהנה כלום מן העולם מעל, עד שיתירו לו המצות (= הברכות)."

אחר כך מביאים עוד כמה דרשות באגדה על הברכות, וסיום הסוגיא הוא:
"תני רבי חייא: 'קדש הלוליםי - מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו, מיכן היה רבי עקיבא אומר לא יטעום אדם כלום עד שיברך."

בקיצור - בבבלי פותחים בהלכה, ואח"כ עוסקים באגדה. ובירושלמי - קודם אגדה ואח"כ הלכה.

הרב קוק זצ"ל באיגרת קג מבאר שהאגדה שייכת בעיקרה לתורת א"י, כיון שהיא משורש הנבואה, שמתגלית בא"י דווקא. כל קבצי המדרשים הם מתורת ארץ ישראל. לכן בא"י האגדה עומדת בראש, ומתוך העיסוק בשורש הרוחני של הברכות משתלשלים לעיסוק ההלכתי.

לעומת זאת בבבלי ההלכה עיקר, והאגדה טפילה לה. אי אפשר להכיר בגדולת האגדה - היא העולם הרוחני של התורה - באופן שלם, כשנושמים אויר טמא. לעומת זאת, אויר א"י זך וטהור, ובו מתנשאת האגדה ועומדת בראש.